הסכנות העיקריות בפניהן עומדת מדינת ישראל 

נושאים רבים צריכים להטריד אותנו כאזרחי המדינה, אך בואו ונתמקד בנושאים העיקריים והם: הסכנה הדמוגרפית, האיום הביטחוני ובעיית העדר משטר יציב לניהול ענייני המדינה. חוסר פתרון לבעיות אלה צריך להדיר שינה מעיננו.

הסכנה הדמוגרפית

קיים חשש סביר שבעתיד הלא רחוק, מדינינו תהפוך למדינה של כל אזרחיה, כלומר מדינה לא יהודית מובהקת, בעלת מאפיינים אחרים. ואנחנו, היהודים, בעל כורחנו נהפוך חלק ממנה, או גרוע מזאת, הציבור הערבי ישראלי יתבע בשם הצדק הדמוגראפי שנהפוך למדינה יהודית-פלשתינאית ובכך נשוב שישים שנה לאחור, לתוכנית החלוקה של שנת 1947. נהפוך למדינת גלות בארצנו.

יש לזכור, ערביי ארץ ישראל אינם ציוניים, ומעולם לא היו כאלה. אמנם לא בהכרח הם רוצים להרוס את מדינת ישראל, אך הם בהחלט אינם מעוניינים בקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. האיום שאנו צריכים לחשוש מפניו הוא הצפה דמוגרפית אשר תשנה את פני המדינה - זאת הסכנה. כאשר יגיעו הערבים לכוח אלקטוראלי מספיק דיו ל 40% מהכנסת והממשלה, הם יהיו גורם מכריע בכל ההחלטות, כולל המדיניות. למעשה לכך הם חותרים היום.
מדינת ישראל חייבת להתייחס לנושא ברצינות, כל עוד לא מאוחר מדיי. זה האיום העיקרי על מהותנו כמדינה יהודית.

הפתרונות האפשריים:

אפשרות ראשונה: שינוי אלקטוראלי: הפרדה בין תושבות לאזרחות ובחירות אזוריות1. כל זאת ללא התלהמות לאומנית, אלא בכנות ביושר, ורצוי בהסכמה משותפת בכדי להגן על קיומנו כמדינה יהודית.
אפשרות שנייה: על מנת לשמור על מרחב מחיה שבו יהיה רוב יהודי מוצק - יש צורך בהתנתקות ובהתוויית גבולות בינינו לבין הפלשתינים. לשם כך יש להיפרד גם ממזרח-ירושלים, מכל חלק בה שאינו קדוש ליהודים, משום שבמזרח-ירושלים מתגוררים כרבע מיליון פלשתינים נושאי תעודות זהות ישראליות ועוד כ-200 אלף פלשתינים שחדרו אליה שלא כחוק.

בעתיד יש לשקול להיפרד גם מאזור "המשולש" וממקצת הבדווים בדרום. אלא שהיפרדות כזו לא תוכל להתבצע באופן חד-צדדי אלא רק במשא ומתן מדיני. אם נצליח בכך, יגדל הרוב היהודי בתחומי ישראל ויגיע ל 80%- 90%.
אני סבור שעל הממשלה להקים בדחיפות ועדת שרים מיוחדת לנושא הסכנה הדמוגרפית ולהמליץ לכנסת על הדרך הראויה לטפל בבעיה הרובצת לפתחנו.

בג"ץ סלל את הדרך ל"דמוקרטיה מתגוננת", היום נחוצה לנו גם "מדינה מתגוננת" - חשוב לעשות זאת לא מחר, אלא היום!

האיום הביטחוני

מדינת ישראל נתונה היום במרכזן של הבעיות הביטחוניות הבין-לאומיות במזרח התיכון.
לאור מצב הרעוע של שלטון לבנון, הוכח שכל הישגי החלטת האו"מ מס' 1701, היו כלא היו. הבעיה איננה רק לבנון - מסביבנו עוד מדינות פרו-איראניות.
ישראל ניצבת מול החזית של סוריה והחיזבאללה בלבנון הנתמכים בסיוע מסיבי של אירן, וזאת הוכיחו האירועים האחרונים בלבנון, והחיזבאללה הולך והופך להיות בעל בית האמיתי בלבנון. החיזבאללה התחזק מאוד מאז המלחמה האחרונה וחולשת הצבא הלבנוני מביאים לכך שהעימות הבא עם ישראל אינו שאלה של "אם" אלא של "מתי".
חרף צלצול פעמוני השלום בסוריה, ספק עם הממשלה הנוכחית או כל ממשלה אחרת מסוגלות להגיע להסכם שלום עם סוריה, תמורת רמת הגולן או חלקה. לנוכח העדר הסדר, והאיומים הסורים על מלחמה להשבת רמת הגולן, ההתלקחות עם סוריה עשויה להתרחש בזמן הקרוב ובהזדמנות הנוחה להם. וסביר שהדבר יהיה בתאום עם החיזבאללה בלבנון, וניתן להוסיף עליהם גם את החמאס ואירן, בין אם באופן פעיל או בסיוע בציוד. ארסנל הנשק הסורי ההולך וגדל, לרבות נשק כימי, אינו מותיר צל של ספק לאן הוא יופנה במקרה של התלקחות.
החמאס בדרום, חרף כל הציפיות, ממשיך בלהט את משנתו בדבר חיסול מדינת ישראל בקנאות אסלאמית ודתית פנאטית, הולך ומתעצם באימונים, בנשק ובציוד בתמיכה איראנית.
אירן מתעקשת על ייצור נשק גרעיני חרף המחאות וההתנגדות של הקהילה הבין-לאומית. ברשותה גם נשק קונבנציונאלי רב עוצמה, והיא ממשיכה באיומיה להשמדת ישראל, ועוזרת לחמאס ולחיזבאללה - היא בהחלט מהווה איום על ישראל.
למדנו כי פתרונות צבאיים לבדם אינם התשובה. החיזבאללה לא נחלש כתוצאה ממלחמת לבנון אלא התחזק, הן צבאית והן פוליטית. החמאס לא מתרשם במיוחד מן ההתקפות על עזה והוא מחזיק בידיו למעשה את המפתח הפוליטי להמשך המו"מ המדיני עם הרשות הפלשתינאית.

לסיכום, האידיאולוגיה ודפוסי הפעולה של החמאס והחיזבאללה, כמו גם אלו של הג'יהאד האסלאמי, שלוחות אל-קאעידה בעזה ושאר ארגוני הטרור, מוכיחים לעין כל כי אין בכוונתם לדבוק בערכיה של הדמוקרטיה המערבית, אלא לנצלה על-מנת להשתלט עליה בשעת כושר ולחסלה.

הפתרון

א. מדינת ישראל חייבת להמשיך ולעשות את כל המאמצים כדי להגיע להסדרים מדיניים, הן עם סוריה והן עם לבנון. ולנסות להגיע, עד כמה שאפשר, להסכמי רגיעה עם החמאס.כמו כן,לעודד קיום ברית שיתוף פעולה נגד אירן לבלימת מהפכת האיסלאם עם ארה"ב מצרים וסעודיה ומדינות נוספות שהנושא בהחלט מדאיגם.
ב. מדינת ישראל חייבת להחזיק ולטפח צבא חזק; באוויר, בים וביבשה. צבא מצויד, מאומן ודרוך לקראת מלחמה. צבא שיידע להגן על מדינתו וגם להתקיף ולנצח - רק בו טמון בטחונינו.
ג. ביסוס החוסן הכלכלי. ללא כלכלה איתנה לא יהיה ביטחון צבאי, חברתי ומדיני. לשם כך יש לטפח את החקלאות, ההיי-טק והמדע.
ד. נכון, לשם החזקת צבא חזק צריך להקצות משאבים ואין מנוס מכך. אם דרושים תקציבים נוספים, יש לגייסם מהציבור בהטלת מלווה ביטחון, בהעלאת מיסים ועוד, כי פשוט אין לנו בררה אחרת. רק כך נשמור על עצמנו ולאורך זמן רב.
ה. מדינת ישראל חייבת להבטיח את חוסנו של העורף שיוכל לעמוד בפני כל פגיעה.

בעיית העדר משטר יציב לניהול נכון של ענייני המדינה

ב 58 שנות קיומה של המדינה הושבעו 31 ממשלות ו-17 כנסות. כלומר, בממוצע קצת פחות משנתיים לממשלה. אולי זה גן עדן לפרשנים הפוליטיים בתקשורת, אך מה זה עושה למדינה? טירוף מערכות! אין הגדרה הולמת יותר.
יתרה מכך, חישוב פשוט מראה שב-11 השנים האחרונות התחלפו שמונה שרי ביטחון, שמונה שרי משפטים, עשרה שרי אוצר ותשעה שרי חוץ. אם זה המצב, מה הפלא שלמדינת ישראל אין מדיניות עקבית או תכנון אסטרטגי באף תחום - לא בביטחון, לא בכלכלה ולא במדיניות החוץ? מה הפלא שהמדינה נכשלת במלחמת ההסברה בעולם, כששר חוץ מתחלף בממוצע מדי 13 חודשים? איך אפשר לבנות מדיניות כלכלית רצינית, כששר אוצר מתחלף בתדירות יותר גבוהה ממחלק העיתונים? אין אף חברה מסחרית, או אפילו עסק קטן שיכול לסבול חוסר יציבות כזה, על אחת כמה וכמה משרד ממשלתי - וודאי שלא מדינה.
חוסר העקביות והצרת צעדי הממשלה והעומד בראשה - היא אבי כל חטאת. והתוצאה העגומה של התנהלות ממשלות ישראל עומדת לנגד עינינו - לאור הסכנות הניצבות בפנינו, אסור שמצב זה יימשך.
אמנם כמה חברי כנסת הגישו הצעת חוק ל"הפרדת רשויות ומשטר נשיאותי" ולהנהיג בישראל שיטת ממשל הדומה לקיים בארצות הברית ובצרפת. אך החקיקה לא קרמה עור וגידים משיקולים קואליציוניים. על פי שיטה זו, ראש הממשלה לא יהיה תלוי בכנסת או באילוצים קואליציוניים למינוי שרים. השרים יהיו טכנוקרטים - טובי המומחים בתחום המשרד עליו הם יופקדו: שר האוצר יהיה מומחה עולמי בתחום כלכלת מאקרו, שר המשפטים - אדם שמכיר את המערכת המשפטית מבפנים, ומושג ה"שר ללא תיק" פשוט יבוטל. הממשלה תהפוך מגוף מסורבל ומבולבל, עם מחלוקות פנימיות בין שרים ממפלגות שונות, לגוף ביצועי טהור, יעיל, ובעיקר מקצועי. היא תכהן ללא הפרעות במשך קדנציה של 4 שנים ותוכל סוף סוף לתכנן וליישם את המדיניות שנקבעה.
ברור מעל לכל ספק, שעל מנת שממשלה תוכל לשלוט ,להנהיג ולהוביל - דרוש לתת לה את הכלים לכך.
מהלכה למעשה
אני מציע לכונן משטר נשיאותי על פי הדגם האמריקאי או הצרפתי שבו הנשיא וכל אחד מחברי הכנסת ייבחרו באופן ישיר על ידי הבוחרים בבחירות כלליות. העלאה משמעותית של אחוז החסימה תביא ליצירת שני גושים גדולים, ימין ושמאל. הבחירות לממשלה יתקיימו ללא קשר לבחירות לכנסת. לראש הממשלה החדש, כלומר לנשיא, תהיה הסמכויות הבלעדית לבחור ולמנות שרים איכותיים ומקצועיים, והוא יפעל בסביבה ארגונית ופוליטית שתאפשר לו לקבוע מדיניות ולהוציא אותה לפועל. גם הנשיא וגם הח"כים ייבחרו לכהונות קצובות כדי לאפשר תכנון ותקצוב ארוכי טווח.
הצעות אלו לא זכו לתמיכה גורפת של בית הנבחרים שלנו, חלקם מנימוקים עניינים, הרי לכל פתרון יש גם מגרעות, וחלק מחוסר רצון להפסיד סמכויות, תקציבים, מעמד או משיקולים קואליציוניים.
אני בדעה שעל שלושת ראשי המפלגות הגדולות ובעלי הסיכוי הטוב להיבחר להחליט כי טובת העם בראש מעייניהם. ועל כן עליהם לשבת על המדוכה עד "שיצא עשן לבן" ולהגיע להסכמה מחייבת לביצוע לאחר הבחירות בנושאים הבאים:
א) חתירה להקמת ממשלת אחדות לאומית, ממשלה שתוכל לקבל החלטות ולבצען.
ב) לפעול מיידית להקמת משטר נשיאותי בישראל בתמיכת מפלגותיהם.
והחשוב מכל, וללא קשר לפעולות אלה: העמדת מנהיגים בעלי יושרה, שלא דבק בהם רבב.

לסיכום

אלה הסכנות העיקריות העומדות לפתחה של מדינת ישראל בשלהי שנות ה-60 לקיומה. חשוב שנתמודד עמן כעת, פן יהיה מאוחר מדיי.
כמובן שישנן סכנות נוספות ולא פחות חשובות כמו: שמירת החוסן הכלכלי, פערים בחינוך, בעיות חברתית, פער בין מעמדות והעדר חוקה למדינה - להנהגה החדשה שתיבחר יש עוד הרבה מה לעשות.